|
המחקר
הפסיכולוגי בשרות האנטי-ציונות
דניאל בר-טל (2007) בנה קריירה שלמה מפרסומיו אודות
הסטריאוטיפים השליליים של היהודים לגבי הערבים,
ובפרט הסטריאוטיפים המצויים, לטענתו, בספרי
הלימוד בבתי הספר בישראל וכיצד ילדינו הפנימו את הדימוי הזה של הערבים. אין
במחקריו של בר-טל מידע כלשהו על הסטריאוטיפים רוויי השנאה של ילדים ערבים
פלשתינים לגבי היהודים. כמו כן אין אצל החוקר ולו רמז להיקפה ולתפוצתה של
שנאת ישראל (אנטישמיות) המוצגת בספרי הלימוד ובבתי הספר הערביים-הפלשתיניים
(שרן, 1999).
לאחרונה הציגו אמצעי
התקשורת הבינלאומיים את התכנים והדימויים המופיעים במשחקי-ווידיאו ערביים
שמטרתם המוצהרת היא לטפח בקרב הילדים דוברי ערבית שנאה לישראל וליהודים.
עשרות אלפים של משחקים אלה נמכרים מידי יום בארצות ערביות שונות, ולבנון
בכללן, שם מפיקה אותם החיזבאללה. משחקי וידיאו אלה מוכיחים כי בעיית
הסטריאוטיפים בספרי הלימוד בישראל בחזקת בדיחה מרה וחולנית.למלה הכתובה
השפעה סמויה ו"מתוחכמת" על מחשבת התלמידים לעומת השפעתם בעלת עוצמה אדירה
של סרטים בקלטת ווידיאו. כל ההתנהגות הזאת בעולם הערבי בכללו ביחס ליהודים
ולישראל אינה קיימת או מוצגת כלל בפרסומיו של בר-טל לגבי הדימויים של
הערבים בספרי הלימוד בישראל.
בר-טל וטייכמן (2005) חקרו את הדפוסים המסתמנים
בייצוג של ערבים בציוריהם של ילדים בישראל. לא טרחו החוקרים להשוות את
הציורים הללו
לציורים של ילדים ערביים של יהודים ישראלים.
בהשוואה מסוג זה אין, כמובן, נקודת "אפס" כמו שיש במד-חום אשר, בהשוואה
אליה יכול אדם (למשל, פסיכולוג כמו בר-טל או כל איש מקצוע אחר) לקבוע אם יש
לאדם מידת חום גבוהה או נמוכה מדי ושהיא סוטה מן הנורמה המקובלת כלפי מעלה
או כלפי מטה. חובה לקבוע נורמות כאלה כדי לערוך השוואה של התנהגויות שונות
כל עוד אין נקודת "אפס" להערכת ההתנהגות.
אם ההתנהגות של ערבים כלפי יהודים, או אם ייצוג
היהודים בספרי הלימוד של הערבים, אינם נמדדים או אינם מהווים גורם בשיקולי
המחקר, אזי אין יסוד כלשהו או אמת מידה איזושהי שנוכל להשתמש בו או בה
להערכת ייצוגם של ערבים בספרי הלימוד של היהודים. השוואה כזו בגדר של אחד
מעקרונות המחקר במדעי ההתנהגות ובלעדיה אין למחקר תוקף.
כמו כן, הקורא בוודאי יהיה סקרני לדעת כיצד מייצגים
ילדים ערבים ישראלים את היהודים הישראלים
לפני הכנסת המושג "נקבה" לספרי הלימוד שלהם
לעומת תפיסותיהם של ילדים אלה אחרי
שהמושג (המתייחס להקמת מדינת ישראל ב-1948) הוכנס לספרים, במיוחד אחר כל
המהומה סביב פרשה זו שחוללה שרת החינוך (לשעבר) יולי תמיר כאמצעי לקדם
"שלום....עכשיו." במחשבה שנייה יתכן ומעשה זה של יולי תמיר אינו כה מוגזם
לאור העובדה שהיה לה תקדים מזעזע שלפיו יכלה להעריך את עצמה, הרי זה
התנהגותה של האנטי-שמית והאנטי ציונית ספוגת השנאה, אחת משרי החינוך שקדם
ליולי תמיר, הגב' שולמית אלוני. היא חזרה לאחרונה על דברי הבלע שלה, אם כי
בצורה חריפה מבעבר ובאופן קיצוני לאין שיעור יותר, והביעה את בחילתה העמוקה
ממדינת ישראל היהודית והציונית (אלוני, 2008). אלוני לא הייתה, ולא תהיה,
שייכת לאקדמיה הישראלית. לפיכך, הנזק שנגרם על ידה לאומה שלנו ולאזרחיה על
ידי הערותיה הפתולוגיות בעליל ועל ידי שנאתה למסורת היהודית, לציונות
ולמדינת ישראל בכללה, הוא גדול בהרבה ממה שגורם עוד פרופסור באוניברסיטה.
בשעת כתיבת המאמר
הזה מבלה יולי תמיר, יחד עם ה"מנהל" המשונה והמעוות שלה אהוד אולמרט, את
ימיהם האחרונים במעמדם – עד הקמתה של ממשלה חדשה. יתכן והצליחה תמיר להוסיף
מעשים נוספים של שנאה עצמית בימיה האחרונים במשרד החינוך כדי ל"שפר" עוד
יותר את דברי ימיה הנוראים כשרת החינוך, וזאת חרף העובדה שהיא נכדו של אחד
הגיבורים של פלשתינה –ישראל הציונית , דוב הוז.
ייצוג הערבים בציורי
ילדים
יש לנו היכרות רחבה עם ציוריהם- והקריקטורות בכלל
זה - של מבוגרים ערבים בהם ציירו יהודים-ישראלים (סתיו, 1999). האם יש מקום
לצפות שציורי ילדיהם יהיו שונים מציורי הוריהם או מאלה שהחברה הערבית
המבוגרת בכללותה? בכל מקום שומעים הילדים מה אומרים המבוגרים, ובפרט
כשמדובר באירועים קשים המכים הדים בחברה, כגון אלה ש"עוללו" עמים אחרים,
אויבי עמם. מטבע הדברים ישקפו ציורי הילדים את דעת המבוגרים שנקלטה על ידי
הילדים, והציורים יישאו אופי שלילי. בימי מלחמת העולם השנייה, ציורי הילדים
בארה"ב בהם ציירו גרמנים או יפאנים, שיקפו את דימויים של "האויב" באופן
גרוטסקי, בלשון המעטה, ועל כך יכול מחבר המאמר הזה להעיד כמי שהיה שם באותה
תקופה.
האם ניתן לשער כי
דימויים אלה היו מבוססים על סטריאוטיפים? ברור שכן. אך, על הקורא להבין כי
החשיבה האנושית לגבי אנשים אחרים – הכוונה לעמים אחרים מן העם שאתיה חי בו
– בהכרח משתמשת בסטריאוטיפים כסגנון חשיבה יסודי ביותר המאפשר לנו למיין את
שפע האירועים המתרחשים בסביבה ובנפש האדם. למרות דעתה של אסכולת
ה"די-קונסטרוקציה" הצרפתית, אין אפשרות להגיע להבנה ולו חלקית ביותר של
עולמנו כשהוא נחשב לאוסף ענק של אירועים בודדים חסרי זיקה אחד לשני. אולי
יש במודל הזה מעין חיקוי של התא האנושי, אבל אין המוח האנושי פועל כתא אלא
בשלמויות ( (Gestaltשאין
הן תלויות אפילו בחושים. לפיכך, החשיבה האנושית על קבוצות של אנשים מתאפשרת
על ידי קטגוריזציה (סיווג) וסטריאוטיפים.
אחרת היינו נאלצים לחשוב על אנשים כפרטים ויכולתנו להתמודד עם קבוצות או
עמים הייתה נפגמת קשות.
טרוריסטי מוסלמים:
הם אינם רק דימוי
בשנים הראשונות למאה העשרים ואחת נפוצו סטריאוטיפים
שליליים ביחס לערבים כי בעשור האחרון התרבו המדינות שנפגעו על ידי הטרוריזם
הערבי על צורותיו, ובכלל זה טרוריסטים מרצועת עזה. האוכלוסייה במדינות
רבות, במערב ומחוצה לה, שימשו מטרות לפעולות טרור. אמצעי התקשורת הציגו
בפני העולם כולו מראות-זוועה שחוללו טרוריסטים מוסלמים מארצות שונות ובכללם
טרוריסטים פלסטיניים. מעשי חטיפה על ידי קבוצות של טרוריסטים מוסלמים
חוזרים על עצמם בשכיחות גבוהה בישראל, בלבנון,רצועת עזה,
אינדונזיה,
הודו, אפגניסטן, פקיסטאן, ועוד. קרבנות החטיפות הללו משמשים כבני ערובה לשם
סחיטת כספים, הטבות פוליטיות, או בשביל עינויים והוצאה להורג על ידי עריפה.
לא רק שהשימוש בסטריאוטיפים שכיח ביחס לטרוריסטים, אלא הציבור הרחב מצפה
לאישור דעתם שהטרוריסטים הם מוסלמים, בין שפעולה טרוריסטית מתרחשת בספרד,
בבריטניה, בארה"ב, בישראל, לבנון ועוד, כאמור לעיל. לפיכך, ציפיות הציבור
הנ"ל נובעות מחוויות ממשיות במשך שנים לא מעטות ואין הן בגדר של פנטזיות אן
שנאה מושרשת. מספר ניכר של מוסלמים ביצע מעשים אלה ולכן לא מדובר רק בקבוצה
קטנה של אנשים חריגים.
ראשי מדינות אחדים
ציינו שוב ושוב שרוב רובם של המוסלמים הם שומרי חוק. עצם העובדה שפקידי
ממשלה הרגישו צורך להביע קביעות כאלה מצביעה על כך שהציבור הרחב מאמין כי
המוסלמים מסוכנים ומהווים איום-בכוח לחברה המערבית ולעתים לחברה המוסלמית
גם כן. אין ייחס סטריאוטיפים אלה לדעה קדומה אלא לפחדים מוחשיים ולחשדות
המבוססים על ניסיון רב בעבר.קבוצות אסלאמיות הכריזו על נאמנותן לג'יהאד
ובכך הדגישן את עצמתו הקולעת של המונח "התנגשות תרבויות" של הנטינגטון.
חוקרים בפסיכולוגיה המאשימים את ישראל שהיא משתמשת בספרי לימוד שיש בהם
סטריאוטיפים שליליים לגבי הערבים, ובד בבד הם גם טוענים שספרי הלימוד
בישראל דומים לאלה אשר שימשו את הנאצים, יימח שמם, חוקרים אלה מוציאים מכלל
חשבון את הסביבה הכללית שבה אנו שרויים.כמובן, שכל הנ"ל בחזקת תוספת
לאנטי-שמיות הבולטת והמרתיעה שהובעה באופן חסרת בושה על ידי בר-טל. הוא
בוודאי ביקש למסור לקוראים את דעתו שישראל עצמה דומה לגרמניה הנאצית. יש
מקום לשאול מה היה עולה בגורלו בגרמניה הנאצית של "היהודי הפולני" הזה,
בר-טל, לו היה מספר לגרמנים מה שהוא מספר לנו כעת?
כמו כן, ניתן לשאול מה היה עולה בגורלו של אברם
בורג אם אנטי-ציוני כמוהו – כפי שהוא קורא לעצמו היום –
היה
עומד בגרמניה באותו מקום שעמד בו בשעתו אבא שלו, ד"ר יוסף בורג? בשנות ה-90
למאה ה-20 עמד אברם בורג בראש הסוכנות היהודית. מאז הוא "התפתח" והתהווה
למצבו כפי שהוא כעת. קרוליין גליק כתבה (2007) שמנהיגותו של בורג הייתה
חסרת תועלת במידה גדולה עד אשר ארגונים יהודיים פרטיים סוף סוף קיבלו על
עצמם את האחריות לעודד עליה לישראל מצפון אמריקה.
השאלה: איפה העגלה
ואיפה הסוס?
רצוי לזכור שסטריאוטיפים אנטי-שמיים בחברה בגרמניה
בימי מלחמת העולם השנייה הופיעו על הבמה ההיסטורית זמן רב לפני הנאציזם. לא
הסטריאוטיפים הובילו לרדיפת היהודים ולהתפרצויות אנטישמיות, אלא להיפך,
רדיפת היהודים והאנטי-שמיות שהיו נפוצות בגרמניה במשך כל המאה ה-19 והחלק
הראשון של המאה ה-20 הם אשר הפיקו את הסטריאוטיפים בספרי הלימוד האירופיים
לפני – ובמשך – שלטון הנאצים בגרמניה ובחלק גדול של אירופה (ויטל, 1999).
גרמניה התחילה את הקריירה שלה באנטי-שמיות כבר בימי הביניים המוקדמים (ועל
כך יבוא דיון בהמשך). הסטריאוטיפים לגבי הערבים בפלשתינה-ישראל
הושפעו ממאה שנים של התקפות של ערבים עם כלי
נשק על היהודים, מעשי רצח, מהומות וכיוצא באלה (ישראלי,
2006,2003, 2002).
בר-טל
ושותפיו הופכים את היוצרות בעקביות רבה, והם קוראים לחלק התחתון עליון,
ולעליון תחתון. זמן רב יש לחוקרים במדעי החברה וההתנהגות בעיה להבחין בין
סיבות לתוצאות, בין סיבה ומסובב. יש להם הרגל מושרש לחשוב במונחים של "קשר"
(קורלציה) במקום לחשוב על שרשרת של סיבות ותוצאות. ההיגיון הזה משקף בדיוק
את הספר "פטריוטיזם:
אוהבים אותך מולדת" (2004: התפרסם
בעברית על ידי הקיבוץ המאוחד). הספר זכה לשבחים שחילק להם פרופסור ברוך
קימרלינג מן האוניברסיטה העברית, שכבר הלך לעולמו. האדון קימרלינג נמנה על
קבוצת היהודים האנטישמיים שידעו לקלל את המדינה בעברית צחה, ויתכן שהוא
ראוי לתואר של היהודי-הישראלי האנטישמי הגדול ביותר במאה העשרים. בשביל
דניאל בר-טל הפטריוטיות היא הגורם המניע החזק למלחמות. הפטריוטים מוכנים
להקריב את הנוחיות האישית שלהם ולצאת למלחמה, והם מוכנים אפילו להקריב את
חייהם בעד המולדת שלהם. לדעת עורכי הספר הנ"ל, אי אפשר לקיים מלחמה או
קרבות מזוינים מסוגים אחרים ללא תחושת הפטריוטיזם מצד החיילים, והגנרלים
שלהם בכללם. כמובן, שכל הנ"ל נכון בנוסף
לעניינים של בטחון מקומי, דה-לגיטימציה
שיטתית של האויב, טיפוח תחושת הציבור כקרבן, וכיוצא באלה. המאבק בין ערבים
ויהודים (ישראלים) נעוץ בפטריוטיזם, לדעת העורכים. זאת הזכוכית המגדלת
שדרכה רואה ישראל את סביבתה-לפי דעת העורכים.
בספר שלפנינו
(בעברית, משנת 2004) 15 פרקים. לא כל המחברים מוכרים כמזדהים עם השמאל
הקיצוני ביחס לישראל והערבים. אחד המחברים בולט כחריג מן הקו השמאלי ,
הריהו מיכה פופר (ראה עמודים 195-211). מחבר הפרק הזה מגדיר את הפטריוטיזם
בהגדרה רחבה רבת-פנים שאינה מזהה קשר בינו לבין מלחמה או בינו לבין איזה
יצר העומד בסתירה לטבע האנושי.
|
הבחנת
האקדמיה בין התרכזות בא"י לבין שמירה על העם היהודי
שליטה במולדת
היא מפעל פטריוטי, הצלת העם היהודי – מטרת הציונות.
ההיסטוריון יגאל עילם סבור שחובתנו להבחין בין
הזנחת הציונות את המושג "ארץ ישראל" לעומת התרכזותה ב"עם היהודי. "הציונות
ביקשה לשנות את העם היהודי על ידי יציאה מן הגלות עליה לישראל ויישוב הארץ.
לפיכך, ארץ ישראל לא עמדה במרכז הציונות. מדינת היהודים הייתה, לפי תפיסתו
של דוד בן-גוריון אמצעי בלבד ליישוב ארץ ישראל., והמדינה הייתה אמצעי יעיל
בהרבה להגשים רעיון יישוב ארץ ישראל מאשר המנדאט הבריטי. ברור, אפוא, שארץ
ישראל לא הייתה שווה במשקלה לעם היהודי באידיאולוגיה של התנועה הציונית.
כתוצאה מכך מובן מדוע בן-גוריון, ושותפיו לאידיאולוגיה, היו מוכנים לקבל את
רעיון החלוקה של ארץ ישראל ולאפשר לערבים לשלוט בחלק שלהם (בן-עמוס ובר-טל,
2004, 48-49.)
בספר הלבן של 1939 ביקשו הבריטים לשמור על רוב ערבי
באוכלוסיה של ארץ ישראל, אך בן-גוריון התנגד לתכנית הבריטים ויזם מאבק
נגדה. לטענתו לא היה המאבק הזה למען שחרור הארץ משליטת הבריטים או למען
השגת עצמאות ליהודים שגרו בארץ ישראל באותה תקופה. מאבקו של בן-גוריון,
בחודש מאי, 1939, הופנה במפורש לביטול הבגידה הבריטית בעם היהודי, בהמוני
העם שטרם הגיעו לפלסטינה. בנאום ב-וורשה, ב-1936, תקף ז'בוטינסקי את ענף
העבודה בתנועה הציונית על התרכזותה בארץ ישראל במקום להתמקד במיליוני
היהודים ה"תקועים" בגולה. עם זאת, ישראל אלדד, מנהיג הלח"י, לעג לעמדה הזאת
ב-1950. "נוכחותם של חיילים זרים על אדמת המולדת אינה נסבלת על ידי אדם
כלשהו השייך לעם לא-יהודי. היה קשה ליהודים היושבים בארץ לקלוט רעיון
כזה...כינונה של מדינה הוא פתרון לבעייתנו...הצלת העם היהודי אינו
הרעיון...(מצוטט על ידי עילם בעמוד 51 בספר שערכו בן-עמוס ובר-טל, 2004).
יגאל עילם ביקש,
כנראה, לציין שאין לזהות את הפטריוטיות עם הציונות כי ביקשו הציונים להציל
את העם היהודי, לעומת הפטריוטיזם שפירושו הזדהות עם מדינה או אומה. גישתו
זו של עילם אינה ברורה די הצורך ויש גם הגדרות ומשמעויות שלא העלה אותן
כלל. יומניו הארוכים של בן-גוריון אינם מגלים את כל שיקוליו בהתייחסות שלו
לבריטים ולהצעותיהם. סביר להניח שלא רצה בן גוריון לעורר עוינות נוספת מצד
הערבים ו.או הבריטים על ידי בקשה להרחיב את שליטת היהודים על ארץ ישראל.
מתקבל על הדעת שחשב בן גוריון על מספרם הרב של היהודים במזרח אירופה ואולי
אף באירופה המערבית העשויים לעלות לארץ בימים הלא רחוקים.
כמו כן, אין "להסביר" מלחמות על ידי גורם אחד זה או
אחר – אפילו במידה מזערית – כפועל יוצא של פטריוטיזם. הפטריוטיזם הוא לרוב
גורם "רדום" ונרכש בעיקר על ידי תלמידים צעירים בבית הספר היסודי.
הפטריוטיזם הוא מצב נפשי המתעורר בעקבות אירועים המובילים למלחמה ולא
להיפך. אם גישתנו זו נכונה, קשה להבין כיצד יכלו חוקרי מדע המדינה
וסוציולוגיה לשבח את הספר הזה (כפי שמופיע על החלק האחורי של העטיפה)
כאשר
הוא בחזקת חיקוי נלעג ללוגיקה, להיסטוריה, למציאות פוליטית ולאופי של
התנהגות חברתית אנושית? כנראה כולם באו "לברך את קיסר" מלכתחילה לאור
האידיאולוגיה שידעו היטב שהספר כתוב על פיה, ואף אחד התכוון לקבור אותו – ז"א
למתוח עליו ביקורת.
לי נראה שכוונת שני
העורכים הייתה לשכנע את הקוראים שהפטריוטיזם (שאנשים רבים בישראל מגלים
אותו בהתנהגותם) מוביל לאלימות. לפיכך נראה כי העורכים סבורים יש איזו
הרגשה או מחשבה המסבירה מדוע היהודים התועים בדרכי החיים מתעקשים להילחם
נגד שכנינו הערבים כאשר, לפי חשבון העורכים, צריך היה לשרור שלום בינינו
לביניהם. למרבה הפלא, אף אחד מן העורכים לא הציע שמטרותיהם האידיאולוגיות
של הערבים תמכו במלחמה נגד היהודים, כפי האכן מודגש על ידי היסטוריונים מן
השורה הראשונה אשר כתבו ספרים על המאבק בין ישראל לערבים (O'Brian,
1986; Sachar, 1970
). במשך כל תקופת
המנדט הבריטי בארץ ישראל רכשו היהודים אדמות מידי הערבים ועסקו – היהודים –
בחקלאות. כנופיות ערביות תקפו את היהודים ללא הרף וללא רחם. התקפות אלו
חייבו את היהודים להקים קבוצות להגנה עצמית. עורכי הספר על הפטריוטיזם
מוזמנים להצביע על דוגמאות, ולו בודדות, של פטריוטיזם יהודי בפלסטינה משנת
1880 עד 1948 שיש בהן כדי להדגים את אמיתות טענתם שפטריוטיזם יהודי הוביל
למלחמה או לקונפליקט, במקום להוביל לצורך נפשי בסיסי של הגנה עצמית כתגובה
לפרובוקציה אלימה מצד הערבים.
אין עדות משכנעת לכך
שיש יסוד להבחנה בין ציונות אשר ביקשה לשחרר את הארץ משליטת זרים מחד גיסא,
לבין המאבק של יהודי פלסטינה להציל את העם היהודי ולשמור עליו מאידך גיסא.
נכון שאפשר להבחין בין שני המושגים ולא לקבוע ששניהם זהים. אבל ניתן לשאול
מהו הרווח בהבנה ההיסטורית שאנו מרוויחים מן ההבחנה הזאת? התשובה הברורה
היא- שום דבר הראוי לתשומת לב. כל הדיון בספרו של יגאל עילם מתעלם מן ההקשר
ההיסטורי-החברתי הרחב בהם צמח ההבדל הזה בין שני המושגים.מנקודת הראות של
היום (של 2009) הגורל של העם היהודי אחר השואה -לאור ההתבוללות התרבותית
והלאומית האדירה בגולה והצורך לקיים ולשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית-
הם שלובים זה בזה ללא הפרד. ההבחנה היא "אקדמית" ואין בה כדי לשקף משהו
חשוב במציאות.
מחברי
הפרקים דבקים בקו העורכים
מחברי הפרקים נראים
כדבוקים בהשקפתם ובזו של העורכים עצמם בדבקות "דתית" מן הסוג שהעורכים
מייחסים לאנשים פטריוטים. פרופ' יעל זרובבל (עמודים 61-99 ) פותחת את הפרק
שלה בדיון על פטריוטיזם בהגדרה: "הקרבה פטריוטית היא פעולה אלטרואיסטית
הנוגדת את היצר האנושי הבסיסי להישרדות." מי קבע שפטריוטיות כרוכה בהכרח
בהקרבה? ניתן להמר על כך שאין הפטריוטים בהכרח תופסים את הזדהותם עם מדינתם
או עם אומתם כהקרבה אלא כזכות או כהזדמנות להגשים את עצמם. והאם ניתן באמת
ובתמים לסווג את "הדבקות במשימה הנחשבת כבעלת ערך" (כפי שכתוב בפרק של
זרובבל) כנוגדת לצרכים הבסיסיים של הגזע האנושי? אם יש בכך אמת, אין מקום
לצפות ממיליוני אנשים בארצות שונות להתנהג באופן פטריוטי או להביע דעות או
רגשות פטריוטיים.
אם פעולה נתונה עומדת בסתירה ליצר האנושי היסודי
להישרדות, הרי זה אבסורד ובלתי מציאותי בעליל לטעון שהתנהגות כזו מאפיינת
מיליוני אנשים. ההגדרה המוזרה הזאת של פטריוטיזם מובילה הישר לציפייה
שיתגלה אצל יחידי סגולה בלבד ולא אצל המוני האזרחים. עורכי הספר, בן עמוס
ובר-טל, הסתבכו בהגדרות חריגות ומעוותות של המושג שהם רוצים להבהיר אותו.
אולי נתייחס לכל אזרחי ישראל כאל פטריוטים כי הם משלמים מסים (לכאורה). אנו
משערים שיש פטריוטים שיתחמקו מתשלום מסים אם היו מצליחים בכך.יש בעולמנו
המוזר סתירות משונות רבות שהגדרת הפטריוטיזם בספר הזה שנערך בידי "חוקרים"
באקדמיה מחברי הפרקים בספר זה היא אחת מהן.
ברור שחיילים אינם בהכרח מגנים על ארצם
בגלל פטריוטיות יתכן והם רוצים להגן על ביתם, על בני משפחתם, על חבריהם,
וגם להגן על ארצם מטרוריסטים, או
אפילו על יסוד הרגשה של נקמה.
טבעי לחשוב שחיילים
לא מעטים בארה"ב הרגישו שהם רוצים לנקום את נקמתם באנשים שגרמו לאסון של
ה-11 לספטמבר, 2001. המניעים שמנינו לעיל אינם בהכרח קשורים לפטריוטיזם,
אע"פ שאין לבטל את האפשרות הזאת כמרכיב בדעותיהם או במניעיהם של החיילים
בארה"ב. כאן עלינו לשאול: מה מניע את העורכים ומחברי הפרקים בספר הזה להביע
משפטים שיש בהם משום פגם כה ניכר והגדרות כה בלתי מתקבלות על הדעת?
חלקו השני של המאמר יתפרסם בגיליון הבא
מקורות
אורן, נטע
ובר-טל, דניאל (2004) מניפולציה של הפטריוטיזם בחברה הישראלית, בתוך:
בן-עמוס ובר-טל (עורכים) פטריוטיזם: אוהבים אותך מולדת,
363-398.
אלוני,
שולמית (2008)
הדמוקרטיה בכבלים תל-אביב: עם עובד
בר-טל, דניאל
(2007) חיים עם הקונפליקט
תל-אביב: כרמל
בן-עמוס,
אבנר ובר-טל, דניאל (2004) פטריוטיזם: אוהבים אותך מולדת
ת"א: הקיבוץ המאוחד
ישראלי, רפאל
(2002) ערבים בישראל:
ידידים או אויבים?
שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות
מגד, אהרון
(1994) היצר הישראלי להתאבדות. מוסף הספרות, עיתון הארץ, אוקטובר 6.
סתיו, אריה
(1998) איווי המוות הישראלי. תל-אביב" מודן.
קויפמן,
יחזקאל (1936) בחבלי הזמן:
תל-אביב: דביר.
Lewis,
Bernard (1993) Islam
and the West.
New York: Oxford University
Press.
Lewis,
Bernard (1984) The
Jews of Islam.
New Jersey: Princeton University
Press.
O'Brian,
Conor Cruise (1986)
The Siege: The Saga of Israel and
Zionism. Simon
and
Schuster,
New York.
Sachar, Howard M. (1979)A History
of Israel. New York: Knopf, 1979.
Sarason,
Seymour
(1995) School Change.
New York: Teachers College Press.
Sharan, Shlomo
(Ed.)(2003)
Israel and the
Post-Zionists. A Nation at Risk. Sussex Academic Press and the Ariel Center
for Policy Research, UK.
|
