מבוא וליקויי תובנה בסיסיים בהבנת הסכסוך

מלאת 60 שנה לישראל, כמו כל תום עשור לתקופה, הנו זמן ראוי לבחינה חוזרת, וודאי מקיפה, של אסטרטגיית המדינה בתחומי חייה העיקריים, קרי בתחומי המאקרו הקריטיים לקיומה ולעתידה. ממד בכיר זה בחיי ישראל סובב וממוקד בשני מגדלי התאומים – השלום והביטחון.

כמגולם בכותרת, התנהלות ישראל בשני תחומי יסוד אלה לוקה מזה זמן רב בעיוורון ובחוסר שחר במקרה התמים, ובאיוולת פתולוגית במקרה הרע. מבחן התוצאה באשר לחוסן הלאומי מעיד על כך רבות. נוסיף שאין כאן כוונה לבחון מאזן כולל של מצב וחוסן המדינה ובכלל זה הישגיה, אך מה לעשות ואלה דלילים למדי.[1]

לפני כל דיון רציני בכשל האסטרטגיה הישראלית בסכסוך, חובה להניח לפניו, ולו בקצרה, תשתית ופרספקטיבה. אי-אפשר להבין כשל זה ואת משכו הארוך ללא אלה.

א..לסכסוך בין ישראל לערבים ולפלשתינים אין דומה בעוצמתו והיקפו. סכסוך זה מקיף את כל תחומי החיים המרכזיים, דהיינו הדתי, הלאומי, המדיני, הצבאי, התרבותי והטריטוריאלי. רוב הסכסוכים בעולם סובבים בעיקר בתחום הטריטוריאלי והצבאי-הגמוני, ועל אף שאינם פשוטים – בכל זאת אינם מורכבים ומסובכים (לפתרון) כסכסוך באזורנו.

ב. היבט נוסף נעוץ בהבדלי הגישה התהומיים בין הצדדים לגבי הסכסוך ולגבי חיים לאומיים בכלל. בעוד שאת ישראל מנחה הגישה המערבית-יהודית הרציונלית והפרגמטית, גישת הערבים והפלשתינים היא גישה פונדמנטליסטית שבמעמקיה ובביטוייה הינה סירוב עיקש להשלים עם נוכחותנו היהודית-ריבונית במרחב המזה"ת. מדובר אם כן בצדדים שאינם מדברים כלל באותה שפה ובאותם מונחים תוכניים. הערכים שונים, המשטרים שונים, וכך גם התרבויות.[2]

יתרה מזאת, בעוד שהגישה הישראלית–יהודית מתאפיינת בשמירה על קדושת חיי האדם – זו הערבית אינה חסה על חיי אדם ומקדשת תרבות של מוות.[3] יש כאן אפוא גישות מקבילות שספק (כמו בגיאומטריה) אם ניתן להפגישן במפגש אמיתי.[4]

ג. התשתית השלישית לענייננו – המונעת את פתרונו המלא והאותנטי של הסכסוך, וגם מעוורת את האסטרטגיה הישראלית – היא היותו בין "מעטים לרבים ועויינים". חוסר השוויון המשווע במרכיבים הפיזיים ובכח העמידה של הצדדים (בדמוגרפיה, בטריטוריה, באוצרות הטבע וכיוב') בתוספת העוינות השורשית לישראל היהודית הריבונית, שאינה אלא פרי מזימה קולוניאליסטית ציונית, נותנת לרבים תקווה, כמו דטרמיניסטית, שבסופו של דבר יגברו על המעטים. הרי לא ייתכן שכ-1.5 מיליארד מוסלמים השולטים על אוצרות ענק לא יחסלו 6 מיליון יהודים הלכודים במדינה קטנה וצרה. הא-סימטריה הכמותית-פיזית מרגיזה ופוגעת בכבוד (שכה חשוב לבן ערב ולמוסלמי) ומעוררת רגשי נקם. מכאן תורת השלבים על גלגוליה למול תורת ה"עכשיו" של לא מעטים בישראל. לכן הרצון לפשרה מצדם, שלא לומר אמיתית, שואף לאפס. הנה כי כן מדובר במאבק שסכומו אפס (רק אחד מרוויח).

רק מי שלא ירד לעומקן של שלוש אבחנות בסיסיות אלה בסכסוך לא יוכל להבין מדוע הסיכוי לפתרון אמיתי וצודק ("באמת", ולא לפי הגירסה הערבית!) אינו בנמצא ומדוע מנהלים קברניטי ישראל, במיוחד משנות ה-90 הראשונות, אסטרטגיה שגויה מן היסוד.

הערות

[1] הישג בולט הוא דווקא בתחום הכלכלי – פרי מדיניותו המהפכנית של ב. נתניהו, שהוכיח כי ניתן לצמוח גם בלי שלום (!), אך זיגזוגיו המדיניים אינם מקנים לו תדמית של קברניט אמין. יש גם מי שיתהדרו בשיפור מה במעמדה המדיני של ישראל, אך אוי לשיפור זה, שהינו בר-חלוף ונקנה במחיר התקפלויות ונסיגות מעמדותיה ונכסיה.

[2] לא במקרה למושג שלום למשל בערבית יש שתי מילים – סלאם וצולח ומובנן אינו זהה.

[3] היטיב לבטא זאת הסופר ס. יזהר (שאינו ידוע בדיוק בדעות נציות ) "חברה שמחנכת בניה להתאבדות ומקדשת מעשיהם מוציאה עצמה מהכלל האנושי ואסור שלעולם הנאור ולישראל יהיה עמה שיח ושיג, כשם שאין לדבר עם קניבלים", הארץ 4.10.01.

[4] ראו בנדון מאמרו המצוין של פרופ' משה שרון, "על מו"מ בבזאר המזה"ת", נתיב, 117\118, ספט' 2007, וכן "לנקות האורוות", נתיב, 111\112, ספט' 2006.

תא"ל (מיל.) אהרון לברן, לשעבר מבכירי אמ"ן (איסוף ומחקר) וכיום עוסק במחקרים אסטרטגיים. לאחר כ-30 שנות שירות בצה"ל בתפקידי פיקוד, הדרכה ומטה הצטרף כחוקר בכיר למרכז למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב (1988-1984), בו היה, בין היתר, עורך מאזן הכוחות השנתי במזה"ת. לאחר מלחמת המפרץ (1991-1990) חיבר ספר על המלחמה והאסטרטגיה הישראלית (בהוצאת Frank Cass).

לתוכן המאמר, הקלקו כאן.

------------------------------------

The Failure of the Strategy of Peace and Security

Aharon Levran
Policy Paper No. 175 (Hebrew), 2008

For the complete text of this paper in Hebrew, click here.