הלייזר רב העוצמה – האם ישראל מנסה ליצור את הכשל הטכנו-פוליטי הבא?

דר' עזריאל לורבר

הקדמה – מהו הכשל הטכנו-פוליטי?

ההיסטוריה הצבאית העולמית משופעת בדוגמאות של מנהיגים פוליטיים או צבאיים שמסיבות שונות –  בין אם חוסר הבנה בנושאים בהם מדובר ובין אם קשר לקוי ביניהם לסביבה המדינית והאסטרטגית – התעלמו מהתפתחויות טכנולוגיות קריטיות שעשויות להשפיע על שדה הקרב או על עימות מדיני. אלו הם הכשלים הטכנו-פוליטיים. סיבות נוספות לכשלים כאלה הן זלזול ביריב, שמרנות מחשבתית, סינדרום ה – NIH (לא הומצא כאן) והתערבות פוליטית-אידיאולוגית בנושאים מקצועיים. אדגיש כי כשלים טכנו-פוליטיים אין עניינם בתכנון לקוי של מערכות נשק, אחזקה גרועה או חוסר מיומנות בהפעלתן.

שני סוגים של כשלים טכנו-פוליטיים:

הסוג הראשון של כשל כזה נובע מהתעלמות "מקבלי ההחלטות" למיניהם מחידושים טכנולוגיים אצל האויב, או דרכים חדשות של האויב לתפעל טכנולוגיה מוכרת. כדי להבין טוב יותר את חלקם של מקבלי ההחלטות בהתרחשויות אלה אביא מספר דוגמאות:

א.       ההתעלמות הגרמנית (ובעיקר הרמן גרינג, מפקד האוויריה הנאצית, רס"ן יוסף (בפו) שמידט, ראש המודיעין של הלופטוואפה ואל"מ פאול דייכמן, רמ"ט צי האוויר השני שניהל את המתקפה) מחשיבותה של מערכת המכ"ם הבריטית ותרומתה לתפקוד היעיל של פיקוד מטוסי הקרב, דבר שתרם תרומה משמעותית למפלתם ב"קרב על בריטניה" בקיץ 1940.[1]  זאת על אף העובדה שהגרמנים היו אלה שבדצמבר 1939 ביצעו בהצלחה את היירוט הראשון של מפציצים בריטיים על ידי הכוונת מטוסי קרב באמצעות מכ"ם.[2]

ב.       ההתעלמות הישראלית מההצטיידות המצרית בטילי סאגר, דבר שהביא ל"הפתעה" בקרבות השריון של 1973. נזכיר כי צה"ל הצטייד עוד ב-1956 בטילי נ"ט 10-SS צרפתיים, (ומאוחר יותר ב- 11-SS) הדומים בדרך פעולתם לסאגר, אך זנח אותם כבלתי יעילים, בגלל סיכויי הפגיעה הנמוכים. מאמר על טילי נ"ט רוסיים הופיע ב"מערכות"  ביולי 1970 ועל הצטיידות מצרית בטילים כאלה בספטמבר 1971.[3]  אמ"ן מצידו "הפיץ לקט טכני מיוחד, שניתח את התופעה החדשה (לפי זעירא, הופצו לפני מלחמת יום הכיפורים תשעה-עשר פרסומים על הטיל). כל הפרסומים לא הביאו את המתכנן האופרטיבי הישראלי לכלל הבנת האיום, הנשקף מהטיל."[4]  מאד אפשרי כי צמרת צה"ל לא לקחה ברצינות את האיום המתגבש עקב הלקחים המוטעים ממקרה ה – 10-SS. אף כי צה"ל פיתח תרגולות מסוימות ואמצעים ללחימה בטילי הנ"ט[5]  לא התאימו אלה לקרב תנועה המהווה תפקיד ליבה של השריון. "המתכנן האופרטיבי הישראלי" גם לא הבין כי על אף ההחטאות, אם אתה יורה מספר מספיק של טילים, הרי בסוף תשיג פגיעה, ומכאן נשאלת השאלה, למה לא נועצו בתעשייה הביטחונית הישראלית איך להקהות את חודו של האיום הזה. 

ג.        דוגמה מאוחרת יותר הייתה ההתעלמות, רוצה לומר אפילו זלזול, ברקטות החיזבאללה. ("שיחלידו", כדברי קצין בכיר בצה"ל ב-2004). מטחי רקטות אלה שנמשכו עד תום הלחימה, תרמו כנראה את התרומה המשמעותית ביותר להרגשת ההחמצה במלחמת 2006.

הסוג השני של כשל טכנו-פוליטי כזה נובע מויתור מרצון על הצטיידות באמצעים בעלי פוטנציאל לשינוי מהותי בשדה הקרב וזאת בנימוקים שונים ומשונים, רובם בדרך כלל לא רלוונטיים לעניין. אציג שוב מספר דוגמאות:

א.       במהלך "הקרב על בריטניה" (ראה לעיל) לא התקינו הגרמנים מיכלי דלק נתיקים על מטוסי הקרב החד-מושביים שלהם, אף על פי שהגרמנים היו אלה שהכניסו אותם ראשונים לשימוש במלחמת ספרד.[6]  גם למחדל זה הייתה תרומה למפלתם באותו קרב. הסיבה להזנחה זו מעולם לא הוסברה כיאות.

ב.       בשנת 1943 סירבו האמריקאים להקשיב לייעוץ הבריטי להתקין תותחי 17 ליטראות בריטיים על טנקי השרמן שלהם שהיו מצוידים בתותח 75 מ"מ קצר שלא היה מסוגל לחדור את הטנקים הגרמניים המודרניים. האמריקאים תרצו זאת בכל מיני נימוקים אך הכבוד הלאומי – טנק אמריקני עם תותח בריטי? – היה כנראה הגורם המכריע[7], דבר שהביא בהמשך לאבידות מיותרות.

ג.        גנראל פרשינג, מפקד כוחות המשלוח האמריקניים באירופה במלחמת העולם הראשונה, סירב בתוקף כי חייליו יצוידו במקלעי BAR שהחלו להגיע לחזית. זה היה אז המקלע הטוב בעולם (ובצה"ל הוא זכור לטוב כ"מקלע FN" שבשנות החמישים החליף את המגל"ד). נימוקו של פרשינג היה פשוט: הוא פחד כי הגרמנים יעתיקו אותם.[8]  זו דוגמה נוספת לקצין בכיר, בעל ניסיון קרבי מפואר אך חסר הבנה בנושאים מחוץ לתחום התמחותו הצר: פרשינג צריך היה להבין כי במקרה הטוב זה היה לוקח לפחות חצי שנה להעתיק ולייצר כמות מקלעים שתוכל להשפיע על שדה הקרב, וגרמניה בתחילת 1918 כבר לא הייתה מסוגלת לכך.

ד.       ולסיום, שוב משהו קרוב לבית. בסוף 1979 הוקמה בחש"ן ועדה שתפקידה היה לבחון את דרכי ההתמודדות מול טילי נ"ט. מסקנתה של הוועדה, וכך המלצתה בדו"ח שהכינה, הייתה כי יש לפתח מערכת מיגון אקטיבית נגד טילי נ"ט ואף הוצעו שני פתרונות לבעיה. העניין התקדם בעצלתיים, תוך "שימת רגל" בוטה מצד גופים "מקצועיים" שונים שהתרעמו על כי החובבנים מהשריון נכנסים לעסקים בהם אין הם מבינים דבר וחצי דבר. בסופו של דבר לקח האלוף טל את הנושא תחת חסותו ובוצעו מספר בדיקות היתכנות חשובות. בהמשך נכנסה לתמונה רפא"ל, (ואחריה תע"ש), ומערכת "מעיל רוח" הוצגה לציבור בעיתונות[9]  בפברואר 2005 וכן בכנס "העימות המוגבל" שנערך בגני התערוכה בת"א במרץ 2005. בדצמבר 2005 העניק האלוף רון-טל ראיון לעיתון אמריקאי בו קבע כי מערכת המיגון האקטיבית שפותחה בישראל תחולל מהפכה בשדה הקרב, אך אין לו כסף להתקינה על הטנקים.[10]

 בהקשר אחר, של הגנה בפני טילים בליסטיים, נאמר פעם כי "החרטה על הערכת חסר של איומים תמיד גדולה יותר מהחרטה על הערכת יתר."[11]  אבל מסתבר כי הדבר נכון תמיד: ההוצאה על הצטיידות נרחבת ב"מעיל רוח", לו בוצעה לפני 2006, הייתה יוצאת זולה בהרבה ממחיר ההשבה לכשירות של הטנקים הישראליים שנפגעו ורכש טנקים חדשים במקום אלה שהושמדו, וזאת עוד לפני הכללת גורמים אחרים במשוואה.[12] (ואחרי כל זה שונאי ישראל מאשימים את היהודים כי הם סוחרים ממולחים).

 מן הדין לציין כי בהקשר זה עלתה הטענה כי הביקורת הזו אינה הוגנת, היות ולפי היגיון זה יש להצטייד בכל מה שהמהנדסים מציעים. אבל טענה זו מתעלמת  ממספר עובדות בסיסיות התקפות תמיד (וגם במקרה של הקטיושות והקסאמים אליהם נגיע בהמשך).

א.       "מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין". צה"ל כבר למד, או אמור היה ללמוד, על בשרו את מחיר ההתעלמות (או הזלזול) מחידושי אמל"ח בידי האויב, וראה לעיל את עניין הסאגרים. נושא האיום הכרוך בטילי נ"ט נידון בספרות העולמית והעברית עד זרא.[13] כל ניתוח מקצועי חסר פניות של האיומים העתידיים בשדה הקרב, המקובל או התת-קונוונציונאלי (עצימות נמוכה), היה מראה כי טילי נ"ט הם בעיה ההולכת וגדלה ומי שמתעלם מהם מתחייב בנפשו.

ב.       הטענה תהיה רצינית אם יתברר כי המודיעין לא ידע כי לחיזבאללה יש טילי נ"ט מתקדמים? הכך הוא הדבר? אבל אם המודיעין ידע, הייתכן כי בגלל שיקולים כספיים לא מבוססים התעלם צה"ל מ"סכנה ברורה ומיידית"?

ג.        הטענה גם תהיה נכונה אם נבחנה שרידות המרכבה מול טילי נ"ט מודרניים ונמצאה מספקת. האם אכן נבחנה?

סוגית הגנת העורף

נושא הגנת האוכלוסייה האזרחית בפני קטיושות סבל במשך שנים מהתייחסות דומה שלאורך כל הדרך העצימה שיקולים לא רלוונטיים וחוסר רצון להבין את התמונה הכוללת והעמידה את אלה לפני המחויבות הפשוטה – הגנה על שגרת החיים והחיים של אזרחי המדינה.

צה"ל דגל תמיד בהעברה מהירה של הלחימה אל שטח האויב.[14]  הגישה ההתקפית המוחלטת חלחלה אל רבדים רבים ונידונה לאחרונה בוויכוח על ה"חץ". היו רבים שטענו כי פיתוח אמצעי מגן הוא בזבוז כסף וצה"ל חייב להסתמך על הרתעה ואם זו תיכשל לעבור להשמדת האויב. ייתכן, אבל ירי הקטיושות אל קריית שמונה הוכיח כי הרתעה לא עושה רושם ממשי על ארגוני טרור והשמדתם המוחלטת (באמצעות מתקפה חלקית או מלאה) היא עניין בעייתי וזאת בלשון המעטה.

יתרה מזאת, נהוג לומר כי ההתקפה היא צורת ההגנה הטובה ביותר. זה נכון, אך רק לפרקים כשמדובר בגופים צבאיים, וראינו מה קרה במלחמת העולם הראשונה לצבאות שדגלו באופן מוחלט בגישה זו. כשמדובר באוכלוסיה אזרחית המצב גרוע אף יותר. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלה הרעיון, (שנביאו הראשון היה ג'וליו דוהא האיטלקי), לפיו הפצצת ערי היריב תכריח את ממשלתו להיכנע או לפחות תשבש את חייו עד כדי פגיעה ביכולתו להילחם. הבעיה הייתה שאף אחד לא חשב מה יקרה אם גם הצד השני ינקוט באסטרטגיה כזו. בסופו של דבר נאלצו שני הצדדים להשקיע משאבים ניכרים במערכות הגנה: מכ"מים, תותחי נ"מ ומטוסי קרב.

כשמטחי הקטיושות על קריית שמונה דרבנו לבסוף את ההנהגה הישראלית לנקוט בצעדים ממשיים נחתם אכן חוזה עם האמריקאים ופותח דגם ניסיוני של מערכת לייזר רב-עוצמה, ה"נאוטילוס", היכולה ליירט במעופה טילים קצרי טווח, פגזי ארטילריה ואפילו פצצות מרגמה. בוצעו עשרות ניסויים במטווח אמריקאי, כולל ירי בהפתעה, כנגד כל סוגי האיומים והתוצאה הייתה 100% הצלחה בכל הניסויים. 46 יירוטים מתוך 46 תקיפות. מימון הפעילות הזו היה משותף לישראל ולארה"ב.

ואז ארעה "תקלה": צה"ל התפנה מלבנון, מטחי הקטיושות פסקו ומישהו החליט כי חבל להמשיך לשפוך כסף על גמר הפיתוח של הנאוטילוס, היות ו"נעלם" האיום איתו הוא אמור היה להתמודד. ישראל הודיעה לארה"ב כי אינה מעוניינת בהמשך השותפות והיות ולאמריקאים לא היה צורך באותה תקופה במערכת ליירוט רקטות סגרו האמריקנים את הפרויקט, ארזו את הציוד בניילונים ואחסנו אותו עד להודעה חדשה.[15]

יצוין כאן כי מערכת הנאוטילוס, נבנתה תחת "שני כובעים": כמדגים טכנולוגי (למעשה אב-טיפוס ראשון), וכמערכת מבצעית שהייתה אמורה להיות מוצבת ליד קריית שמונה, להגנתה. מערכת זו הייתה גדולה ומסורבלת יחסית, אבל היא עבדה, והיטב.

מרכז הכובד של האירועים עבר בהמשך לגזרת עזה וב-2001 החל "טפטוף" של קסאמים ופצצות מרגמה נגד העיר שדרות וסביבתה ואחרי ההתנתקות נגד יתר ישובי עוטף עזה. בינתיים הגיעו גם ידיעות על התחמשות מסיבית של החיזבאללה בקטיושות, אך כאן באה אותה אמירה אומללה מפי אותו קצין בכיר שצריך היה להבין טוב יותר את הקשר הסימביוטי בין חזית לעורף בישראל והמנהיגות הישראלית לרבדיה קיבלה גושפנקה רשמית ומקצועית לחוסר מעש: "אין צורך להתרגש מפני שהקטיושות אינן איום; הן תשכבנה במחסן ותחלדנה." זאת כמובן בניגוד לכלל אסטרטגי בסיסי ביחס ליריבים פוטנציאליים: "אם יש יכולת צריך להביא בחשבון כוונות", אחרת מה הטעם בהוצאה כספית כה ניכרת, גם אם מישהו אחר, שאינו מעורב ישירות, משלם את החשבון.

המצב בעזה החל להתחמם והציבור בישראל החל לתבוע תשובות. מערכת הביטחון, מסיבות שלה, החליטה כי לרפא"ל יש הפיתרון הנכון ובאוגוסט 2005 החליט ראש מו"פ (שהיא חלק ממפא"ת) על פיתוח "כיפת ברזל" והחל בעבודת הכנה לביצוע החלטה זו.[16]  בנובמבר 2006 הנחה מפא"ת (כך במקור) את רפא"ל להתחיל בפיתוח "כיפת ברזל" "בהיקף מלא" (על כל משמעויותיו של ביטוי זה).[17]

בינתיים הועלו טענות כי יש עוד שיטות להשמיד קסאמים וקטיושות ופצמ"רים ושקרוב לוודאי כי יש להן יתרונות מסוימים. יתרה מזאת, יש אפשרות כי השימוש בטכנולוגיות האחרות יקצר משמעותית את הזמן עד להצבתה של מערכת הגנה כל שהיא. מדובר ב"פאלאנקס" ובלייזר רב העוצמה, שכזכור בגלגולו הראשון היה קרוי ה"נאוטילוס".

על טכנולוגית הפאלאנקס והלייזר

הפאלאנקס (האמריקאי) הוא תותח מהיר ירי הבנוי ממספר קנים – תצורת "גאטלינג" על שמו של רופא השיניים שהמציא אותה באמצע המאה ה-19. הקומבינציה של מספר קנים מאפשרת קצבי אש אדירים, מה שמגדיל כמובן את הסיכוי להשיג פגיעה ישירה באיום המתקרב. התותח מצויד במכ"ם המשמש לכוונונו ופותח במקור להגנת ספינות כנגד טילים לוחכי-ים. כמעט כל ספינות המלחמה במערב, כולל חיל הים הישראלי, מצוידות כיום בתותחים כאלה. ראו האמריקאים כי טוב, שדרגו את המערכת ובעיקר את מערכות המכ"ם והכוונת האופטית שלה, ומספר תותחים כאלה מגנים על אזור הממשל האמריקאי בבגדד – "האזור הירוק" – כנגד האיומים שם, ובהצלחה ניכרת. אחוזי ההצלחה ביירוט נעים בסביבות ה-75%.

טכנולוגית הלייזר היא שונה לחלוטין. לייזרים רבי עצמה הם קרן אור מרוכזת המכוונת אל המטרה ומגיעה אליה במהירות עצומה: 300,000 ק"מ לשניה. ריכוז הקרן על המטרה גורם להתחממותה עד לגרימת הנזק הרצוי. קרן הלייזר ניתנת להפקה בשני אופנים: שריפת דלק מיוחד לדבר בתוך מתקן הדומה למנוע רקטי (לייזר כימי) או יצירת הקרן בתוך מתקן אלקטרוני – לייזר מצב מוצק – הדורש רק אספקת חשמל. יש להבדיל כמובן בין לייזרים רבי-עוצמה לבין לייזרים "רגילים". האחרונים משמשים כיום במאות יישומים אזרחיים וצבאיים, החל מרפואה ותפירת מכנסיים וכלה במדי-טווח, תקשורת ואמצעי ניווט.

אף כי היסטורית לייזרי מצב מוצק באו קודם, היישומים שלהם לא דרשו אנרגיה מרובה והטכנולוגיה הזו נתנה תוצאות מצוינות. לייזרים רבי עצמה התפתחו יותר לאט. סוף-סוף קרני מוות שייכות לתחום המדע הבדיוני ואף אחד לא לקח אותם ברצינות, אך יזמת ההגנה האסטרטגית (מלחמת הכוכבים) העלתה אותם על המפה. נכון להיום האמריקאים מפתחים מספר גרסאות של מערכת כזו, הן להגנה בפני טילים בליסטיים (ה-ABL הנישא ע"י בואינג 747) והן לתקיפת מטרות קרקע (מערכת הנישאת על ידי מטוס הרקולס). הנאוטילוס הייתה המערכת הקרקעית הראשונה שהייתה מיועדת ליירוט נשק תלול-מסלול. ולבסוף, נכון להיום כל הלייזרים רבי-העוצמה הם לייזרים כימיים. לייזרי מצב מוצק עדיין אינם מספקים את האנרגיות הנדרשות וההערכות האופטימיות מדברות על לפחות עשר שנים עד שיגיעו לבשלות.

כך או כך, לייזרים רבי-עוצמה הם נשק העתיד וקשת השימושים בהם מתרחבת ובגלל יתרונותיהם אף תתרחב במידה ניכרת.[18]  הלייזרים רבי העוצמה כמובן לא יחליפו לגמרי את הרובה והתותח אבל במתארים מסוימים הם יהוו את התשובה היחידה שתהיה בידי המפקד וזוהי טכנולוגיה שבה האלקטרו-אופטיקה והמחשוב הם הגורמים החשובים ביותר – בדיוק התחומים בהם ישראל טובה, לפעמים אפילו מובילה.

 אבל הכנסתם של אמצעים חדשים לשדה הקרב, בייחוד כאשר הם מבוססים על טכנולוגיות חדשניות שעד לא מזמן היו בגדר מדע-בדיוני, היא תהליך ארוך ומורכב שמטבע הדברים יש לו מתנגדים רבים, כל אחד מסיבותיו הוא. כך היה עם הרובה בעל הבריח (ב-1860), המטוס, הטנק ואפילו למכ"ם היו בזמנו מתנגדים.[19]  כאמור לעיל, בהסבר על הסוג הראשון של כשלים טכנו-פוליטיים, הבעיה איננה בסוג הטכנולוגיה או בתקופה. ההתנגדות נובעת מעצם הופעתה של הטכנולוגיה החדשנית.

 הכצעקתה כן היא?

אבל טכנולוגיות כאלה סופן להגיע ואת היתרון המבצעי ישיגו אלה שצפו זאת, התחילו להשתמש בהן בקנה מידה קטן תוך לימוד הבעיות – מה באמת עובד ומה לא – ושכלולן הנמשך עד להכנסתן לקרב.[20] אבל קל מאד לטרפד או לעכב תהליך כזה, על ידי גישה לא אחראית. וכאן אנו חוזרים אל מערכת הביטחון הישראלית המתעקשת לשים את כל ביצי ההגנה בפני נשק תלול-מסלול קצר-טווח בסל "כיפת הברזל". יתכן כי מערכת הביטחון צודקת וכי ההחלטה על זניחת הלייזר לטובת "כיפת ברזל" הייתה החלטה מקצועית ללא רבב. אבל במאמציה להציג את הלייזר רב העצמה כחלופה גרועה נקטה מערכת הביטחון במספר מהלכים המעלים תהיות:

א.       כאמור לעיל החליט ראש מו"פ כבר באוגוסט 2005 על פיתוח "כיפת ברזל" ובנובמבר 2006 הנחה מפא"ת את רפא"ל להתחיל בפיתוח "כיפת ברזל". אבל ועדת המומחים בראשות הסגן המדעי לראש מפא"ת (ועדת נגל) שהתכנסה כדי לדון ולבחור את הפיתרון הטוב ביותר להגנה בפני נשק תלול-מסלול הגישה את הדו"ח שלה, המצדד ב"כיפת ברזל" ופוסל את הלייזר, לראש מפא"ת רק ב-21.1.07 ולשר הביטחון ב- 1.2.07.[21]  אם כך, לצורך מה הוקמה ועדת נגל? אפילו כולם קדושים וטהורים יש כאן שמץ ריח רע. ובפאראפרזה על ביטוי ידוע – מינהל תקין צריך לא רק להתבצע, הוא צריך גם להיראות!

ב.       בתאריך 20.3.08 התפרסמה בערוץ 2 כתבתו של רוני דניאל על נסיעתו של מנכ"ל משרד הביטחון לארה"ב לבחון את הנאוטילוס וכי בניסוי שנערך שם למענו המערכת כשלה באופן מחפיר. למחרת העתיקו אמיר בוחבוט ("מעריב") ןיעקב כץ (ה"ג'רוסאלם פוסט") את הידיעה. יומיים מאוחר יותר חזר גם יובל אזולאי ב"הארץ" על ידיעה זו. ב-23.3.08 תיקן מר שלמה דרור, דובר משרד הביטחון, את הנאמר וציין כי הניסוי הכושל נערך לא זה עתה אלא ב-2005. העובדה הפשוטה היא כי הניסויים האחרונים במערכת הלייזר (וכאמור המוצלחים) בוצעו בנובמבר 2004 ומאז המערכת שוכבת כאבן שאין לה הופכין. האם יתכן כי כל אותם כתבים צבאיים מתחרים עשו יד אחת לפרסם מסכת טעויות זהה, או שברוח התקופה, כולם תקשרו עם איזה ישות קוסמית עלומה, שמה לעשות – טעתה והטעתה? (למען הגילוי הנאות נציין כי מספר ימים לאחר מכן חשף ראובן פדהצור ב"הארץ" את מסכת הטעויות האלה.)

ג.        מערכת הביטחון טוענת כי מערכות הלייזר הכימי פולטות גזים רעילים. כשלעצמו זה נכון, אך בסופו של דבר זה עניין של כמויות וריכוזים. גם מפלט המכונית פולט גזים רעילים (ומרכזי הערים ידועים בריכוזים הגבוהים של גזים כאלה) אבל הוא נהיה מסוכן רק אם אתה תוחב את אפך לתוכו. מסמך של הצבא האמריקאי (מספטמבר 2004) מציין כי בעת ירי הלייזר יידרש סביב המתקן אזור ביטחון הקטן מזה הקיים סביב המנועים הרקטיים של ה-MLRS ומזה של טיל הפטריוט (שניהם מתוצרת ארה"ב ובשימוש צה"ל) הפולטים אף הם גזים רעילים בעת השיגור. המסמך ממליץ על אזור ביטחון של כ – 100 עד 200 מטר בעת ירי הלייזר, שיפלוט כמות מזערית (כך במקור) של גזים רעילים שיתנדפו בתוך 20 שניות.[22]

ד.       אבל האמת דרכה לצאת לאור בסופו של דבר: איש מערכת הביטחון הצהיר בשידור טלוויזיוני (כתבת תחקיר של "עובדה" בערוץ 2 מתאריך ה-13.12.07) כי מפא"ת אמונה על פיתוחים כחול-לבן וכי בנושא הלייזר מפא"ת קיוותה לשיתוף פעולה אמריקני עם חברות ישראליות. היו לנקודה זו (השת"פ) גם השלכות נוספות: "אם זה היה מתממש גם זה יכול היה להשפיע." הודאה כזו מפי בעל הדין מצביעה על הלך מחשבה שמן הדין ללבנו בדיון ציבורי.[23]

ה.      ולבסוף, לבד מן המחיר הגבוה לכל שיגור של טילי "כיפת ברזל" והצורך לרכוש ולאחסן אלפי טילים כאלה, מתברר כי כיפת ברזל אינה מסוגלת ליירט רקטות קצרות-טווח (מסוג הקאסם) בטווחים הפחותים מכארבעה ק"מ, וזאת בגלל סיבות טכניות. טפטוף של שניים או שלושה קסאמים ביום יחזיר את הגיהינום של שדרות אך מצד שני ספק אם בגלל "טפטוף" כזה יצא צה"ל למבצע "עופרת יצוקה 2". היות ומלכתחילה היה גם ידוע כי אין "כיפת ברזל" יכולה ליירט פצצות מרגמה אי אפשר להתעלם מן השאלה לטובת מה, או מי, כל המאמץ?   

האם הלייזר רב העצמה יהיה הכשל הטכנו-פוליטי הבא?

צופה בלתי משוחד עשוי לקבל את הרושם כי משאזלו הטיעונים הטכניים הענייניים להשוואה בין הלייזר לבין "כיפת ברזל" שניתן לבדקם ואולי, רחמנא ליצלן, להתווכח עליהם בצורה מפוכחת, הרי מועלים טיעונים נוספים שאין דבר בינם לבין המציאות. אם הדבר היה נעשה רק על ידי הדגשת יתרונותיה של "כיפת ברזל", זה כשלעצמו עדיין לא בסדר: זה אפילו רע מאד! אם יתברר בסופו של דבר כי כיפת ברזל לא סיפקה את הסחורה, מי שיינזק יהיו כמובן תושבי הפריפריה ששוב יישארו חשופים לאויב. אבל כאן המקום לחזור לעניין הכשל הטכנו-פוליטי:

השאלה אינה רק איזה מערכת תיבחר בסופו של דבר. הבעיה היא כי הגישה של מערכת הביטחון, לפסול את הלייזר מכל וכל כדי להעלות את קרנה של "כיפת ברזל", מקבעת גם גישה שלילית אל מערכות לייזר רב-עצמה באשר הן, וציבור "מקבלי ההחלטות" בישראל, שאיננו מבין בטכנולוגיה ואינו מסוגל להגיע להחלטה עצמאית בעניין, ניזון רק בביקורת על חסרונותיהן של מערכות כאלה. אחרי שישקע האבק סביב הוויכוח הזה, ואם "כיפת ברזל" תהיה אכן היחידה שתיבחר בסופו של עניין להגן על תושבי הפריפריה, תהיה זו גם קבורתה בישראל, להרבה שנים, של טכנולוגית הלייזר רב-העוצמה. זה יהיה כשל טכנו-פוליטי שקשה להעריך את נזקיו העתידיים; במילים אחרות בכייה לדורות.

[1]    Peter Townsend, "Duel of Eagles", Simon & Schuster, NY, 1970, p. 333.

[2]  ר. ו. ג'ונס, "מלחמה סודית ביותר", הוצאת "מערכות",  1984, עמ' 65.

[3]  אל"מ (מיל.) פרופסור שמעון יפתח, "על טילים במצרים", "מערכות 217-218, ספטמבר 1971, עמ' 18-25.

[4]  ראה דני אשר: מ"הוראה 41" ל"תחריר 41"*: מתורת לחימה מצרית – למלחמה, מערכות 332, ספטמבר-אוקטובר 1993, עמ' 46 ואילך.

[5]  ראה צבי לניר "ההפתעה הבסיסית – מודיעין במשבר" הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 49.

[6]  ראה  Adolf Galland " The First and the Last", Henry Holt & Company, NY, 1955, p. 31. ראה גם Cajus Bekker, "The Luftwaffe War Diaries", Ballantine Books, NY, 1971, p.236.

[7]  ראה G. Macleod Ross, "The Business of Tanks, 1933 to 1945",  Arthur H. Stockwell, UK, 1976, p.41.

[8]  ראה John Ellis, "The Social History of the Machine Gun", Pimlico UK, 1993, p. 76.

[9]  ראה "מרכבה סימן היי-טק", "מעריב" מה – 24.2.2005.

[10]  ראה DEFENSE NEWS  מה –  12.5.05. מאמר בנושא זה (מיגון אקטיבי לרק"ם) אף פורסם על ידי המחבר הנוכחי ב"מערכות", גיליון 410-409, דצמבר 2006.

[11] ד"ר פטרישיה סאנדרס, סגנית מנהל הסוכנות להגנה בפני טילים (ארה"ב), בכנס של האיחוד האירופי, פאריס, ה-4 בדצמבר 2007.

[12]  ראה "המטה הכללי סירב לממן פיתוח של מיגון טנקים" ו כן: "צה"ל: 17 טנקיסטים נהרגו מפגיעת טילים", שניהם ב"מעריב" מה- 17.8.06.

[13]  ראה: Azriel Lorber, "Active Defence against Precision Guided Munitions for the Future Battlefield", Military Technology, May 1985, p. 77.

[14]  ראה Stuart A. Cohen, "Israel and its Army", Routledge, 2008, p. 37.

[15]  יועז הנדל, ראיון עם איציק בן-ישראל, מקור ראשון, 29.12.06.

[16]  דו"ח מבקר המדינה 59-א, לשנת 2009, עמוד 8.  

[17]  שם, עמוד 8.

[18]  ראה למשל:  Laser Weapon Systems (no author), Villefranche International SA, London, England,1991; Bengt Anderberg (M.G.) and Myron L. Wolbarsht, (Ph.D.), "Laser Weapons: The Dawn of a New Military Age", Plenum Press, NY, 1992:   אורי רם (רס"ן מיל.), "השמדת מטרות במהירות האור", מערכות 346, פברואר 1996, עמ' 11.

[19]  אדמירל קינג, מפקד חיל הים האמריקני במלחמת העולם השניה וארנסט אודט, האחראי לכל המחלקות הטכניות בלופטוואפה. ראה Robert Buderi, "The Invention That Changed the World", Simon & Schuster, NY, 1997, p. 161: David Pritchard, "The Radar War", Patrick Stephend Ltd., UK. 1989, p. 64.

[20]  ראה בהקשר זה את  Max Boot, "War Made New", Gotham Books, 2007, המרחיב את הדיבור בסוגיה זו.

[21]  ראה דו"ח מבקר המדינה 59-א לשנת 2009, עמוד 14.

[22]  מתוך פרסום של  US Army MTHEL Office, Redstone Arsenal, AL, USA.. עבור המעוניינים, יש גם מספר טלפון.