Javascript Menu by Deluxe-Menu.com מרכז אריאל למחקרי מדיניות

Ariel Center
for Policy Research

מרכז אריאל
למחקרי מדיניות

 

ביקורת ספרים

                                                                              

 תפיסת המיניות של אוטו וינינגר מפרספקטיבה ביקורתית מחמירה

 לאומיות ומיניות באירופה המודרנית מאת ג'ורג' ל. מוסה,  מרכז זלמן שז"ר לתולדת ישראל 2008,  269 ע"מ.

יוסי ברנע

א. כללי

ספרו של  ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, שיצא לאור כבר בשנת 1985, קושר בין הופעת הלאומיות המודרנית בסוף המאה ה-18  וראשית המאה ה-19  לבין עליית החברה והתרבות הבורגנית. מוסה מראה את הקשר בין המהוגנות המתבססת על כל מה ש"מכובד ונכון" מבחינה חברתית (אופן הליכה, דיבור, לבוש, התנהגות ומעל לכל המיניות) ללאומיות. ריסון המיניות מאפיין את האדם המהוגן. משה סלוחובסקי מציין בהקדמה  שבשנת  1982, כשהעלה לראשונה מוסה  את הרעיונות הללו על הכתב, היה העיסוק בלאומיות  מופרד לחלוטין מהעיסוק במיניות. חוקרי הלאומיות כלל לא עסקו בנושאי מגדר, וחוקרות המגדר לא עסקו בלאומיות או בהבדלים בין חברות לאומיות שונות ובגישתן לסוגיות המגדרות[1].

בהקשר הוויכוח בין המודרניסטים לפרימורדיאליים, מציין סולוחובסקי[2] שמוסה - כמו בנדיקט אנדרסון - מכיר בכך שקהילות לאומיות הן בהכרח מדומיינות; אך כמו אנתוני סמית ייחס מוסה חשיבות רבה לשורשים הקמאיים והפרימורדיאליים המאפשרים לסוכני הלאומיות להניע את הרגש הפטריוטי, והיה מודע יותר מהיסטוריונים אחרים לחשיבות סמלים מגדריים (כמו האישה כסמל הלאום) להתפתחות התודעה הלאומית. עם זאת ראוי להעיר ששימוש בסמלים לאומיים אינו מעיד בהכרח על עבר מתמשך המעצב את ההווה, באשר המיתוסים  מומצאים בהווה מחומרי העבר[3] ומושלכים לאחור. ספרו של מוסה העוסק בקשר בין הלאומיות למהוגנות, שנתפסה כסממן היכר לסגנון החיים של המעמד הבורגני "ושמשה את מעמדות הביניים כמקור של לגיטימציה וככלי להגדרה עצמית הנבדלת מן המעמדות הנמוכים ומן האריסטוקרטיה"[4] מתמקד בעיקר בגרמניה.

מול המהוגנות ניצבת הסטייה המינית הנתפסת כאיום על חיי מעמד הביניים, כמעט באותה מידה כמו התסיסה בקרב המעמד הנמוך, והרבה יותר מיהירות האריסטוקרטיה. "ההומוסקסואליות מספקת דוגמה מוצלחת במיוחד לאופן שבו הלך והתחדד הקו שבין הנורמאלי לבין החריג, על רקע עליית המהוגנות והדגש שהיא שמה על גבריות. הם נתפסים כסמל לא רק לבלבול בין המינים אלא להפרזה מינית- להפרת האיזון העדין של התשוקה"[5].

מוסה מבהיר שהסטריאוטיפ הרפואי  של  ההומוסקסואליות שהתפתח במאה ה-19 קיבע את מאפייני ההומוסקסואל שחריגותו לא הצטמצמה רק לאקטים המיניים בפני עצמם, אלא הייתה חלק מן המבנה הפסיכולוגי שלו, חזותו ומבנה גופו:"מושג ההומוסקסואליות נעשה אבסולוטית האנטיתזה למהוגנות"[6].

סיכומו של דבר, לגישת מוסה מהווה אידיאל הגבריות "אבן יסוד של הלאומיות והמהוגנות כאחד"[7]. אם להתייחס לסיכום משולש זה של "לאומיות - גבריות - מהוגנות", ראוי להוסיף ולציין את השלכת הגזענות על משולש זה באשר היא "השליכה את הסטריאוטיפ שלה על כל מי שלא נהג לפי ההליכות והמוסר הנאותים. סנדר ל. גילמן ניסח זאת בצורה קולעת: "הקביעה שפלוני "נראה יהודי" או "נראה משוגע" משקפת את הסטריאוטיפ החזותי שהחברה יצרה עבור "האחר"  מתוך מערך שרירותי של תכונות"[8].

 ב. וינינגר והומוסקסואליות

קבלתו של אוטו וינינגר (1880- 1903) את ההומוסקסואליות הייתה חריגה בתקופתו (גם לשיטתו של זיגמונד פרויד), אך אינה מוצגת בהתאם בספרו של מוסה. יתרה מכך: גם ספרו הידוע "מין ואופי" מוצג שלא בצדק כטקסט גזעני הנותן לגיטימציה לנאציזם. בנושא ההומוסקסואליות יש להקדים ולציין שפרויד עצמו לא היה מוכן להעניק לה או ללסביות הכשר, באשר לדידו "החופש לנוע במידה שווה בין אובייקטים גברים ונשיים... אפשרי רק בילדות או במהלך שלבים פרימיטיביים של החברה, ובתקופות מוקדמות של ההיסטוריה. גמישות כזו בחיים הבוגרים היא רגרסיבית. בגרות פירושה צמצום והגדרת המטרה המינית, כלומר הטרוסקסואליות. פרויד דחה את טענת הירשפלד בדבר קיום מין שלישי, שעליו לתבוע זכויות שוות לאלה של השניים האחרים, וגם לא השתמש ברעיון של קראפט-אבינג אודות נפש נשית בגוף גברי, למרות שהכיר בהומוסקסואליות מולדת והתנגד לרדיפה פלילית של הומוסקסואלים"[9].

לעומתו נתן לה וינינגר לגיטימציה, כשדן בה בספרו בפרק על הומוסקסואליות ("על ההומוסקסואליות והפדרסטיה להגן על הגבריות ומעלותיה הגזעיות מפני ה"בלתי גבריים" שהשחיתו את התרבות ואת החברה. ההומוסקסואלים, כמו הנשים והיהודים, הם לדעתו נטולי יצירתיות והערכה אמיתית בחיים... על פי הסברה הומוסקסואלים חיו בעולם מלאכותי, שרמז (כמו החיים בעיר הגדולה) על מזג קרימינלי". בצטטו את דויד אברהמנסן, הביוגרף של וינינגר, מסביר מוסה ש"זוהי הסיבה שההומוסקסואל הוא פושע"[10].

אולם מוסה איננו מציין שאברהמנסן לקח את הציטוט מספר של וינינגר "על דברים האחרונים" שיצא לאחר מותו . בספרו זה נתן וינינגר ביטוי מובהק להלך רוחו באותה עת ולאישיותו הסכיזופרנית. יתר על כן: אברהמסן מבהיר מייד לאחר הציטוט שמביא מוסה ש"שוב הוא מתייחס לעצמו". כלומר, לתפיסת  אברהמנסן, אין מדובר בגישת וינינגר להומוסקסואלים באשר הם (ועל כך בהמשך), אלא בחשבון נפש אישי של וינינגר עם עצמו.

וינינגר שולל את התפיסה שהומוסקסואליות היא תכונה הנרכשת  ע"י האדם משך חייו ה"מחפה" על רגיש מיני תקין ומסביר, שהכרחיות ההזדמנות להוציא מהכוח אל הפועל אפשרית רק ב"מה שמצוי באדם במידה רבה או מעטה והמצפה לפורקן שלו", שהרי  "... גם את המשיכה ההטרוסקסואלית (אל המין האחר) רשאים לכנות "נרכשת", בייחוד אם לקבוע את התנאי, שהגבר ההטרוסקסואלי מוכרח קודם לראות אישה כל שהיא, לפחות את התמונה שלה, כדי להתאהב בה"[11].

אין זה ראוי לייחס לוינינגר ראייה פתולוגית של ההומוסקסואליות, באשר הוא כותב דברים מפורשים עליה, ותפיסתו החיובית את ההומוסקסואליות מתחייבת גם  מתפיסתו הדו- מינית היוצרת טיפולוגיה מורכבת של זהויות מבחינת המרכיב הנשי והגברי בהן. וכך הוא כותב: "כל האשמה בניסיונות הבלתי מוצלחים להסברת ההומוסקסואליות נובעת מהנוהג של המחקר לגזור עליה בידול גמור ללא קשר עם עובדות אחרות. כל הגורס את "ההפכיות המינית" כמשהו פתולוגי, כזרות מתועבת בחינת פלצות (השקפה זו מקובלת מתוך הסכם כללי על ההדיוטות קטני המוח וצרי המבט), או רואה בה משום פסול הנרכש

כתוצאה של פיתויים ארורים, הוא צריך להביא גם בחשבון את המעברים הרבים לאין סוף המובילים מהזכר הגברי ביותר דרך הגבר הנשי, ולבסוף דרך אינדיביד בעל המשיכה המינית ההופכית אל האנדרוגניות המדומה והטבעית... ומכאן דרך הסלדנית[12]... והאישה הגברתנית... אל הבתולה.... את האנשים בעלי ההפכיות הסקסואלית ( "משני המינים") יש להגדיר בהתאם להשקפה המיוצגת כאן כאינדיבידים ...(ש)הם במידה שווה בעלי גבריות ונשיות: לפעמים יש להם יותר מן הנשיות אם כי הם גברים וגם ההפך"[13]. וינינגר ממשיך ומציין שאין ההומוסקסואליות מצביעה על התפתחות מינית בלתי שלמה או פגומה, ומבהיר ש"נקודת המבט שלי בכלל איננה חושבת את ההומוסקסואליות לזרות...היא מייחסת את ההומוסקסואליות אל התכונות המיניות של השלבים הסקסואליים הבינוניים בקשרם הרצוף עם צורות הביניים המיניות, שכן רק  אלה בלבד נראים לה כממשיים, בעוד שהקצוות אינם אלא מקרים אידיאליים[14]. על סמך האמור יוצא אפוא, שכל היצורים הם ברגע אחד הומוסקסואלים והטרוסקסואלים...לפי משנה זו אין רגש המין ההופכי חורג מהמסגרת של חוק הטבע, הוא רק מהווה מקרה מיוחד של זה"[15]. וינינגר יוצא גם נגד המאבק בהומוסקסואליות [16] ולהוכחת חוקיותה מציין שהיא קיימת גם בקרב בעלי  חיים. הוא רואה ב"אמצעי  הריפוי" להומוסקסואלים, כמו היפנוזה, משום "אפסות גמורה של דימויים תיאורטיים...על טיב ההומוסקסואליות"[17], ויוצא נגד החקיקה האנטי-הומוסקסואלית הקיימת בהציעו "להפנות את ההופכי אל ההופכית, את  ההומוסקסואלי אל הסלדנית (טריבדה). כוונתה של ההצעה: להקל על השנים את ההסתגלות אל החוק  הקיים עוד כיום (באנגליה[18], גרמניה ואוסטריה) נגד ההומוסקסואלים, חוק זה פשוט מצחיק ולביטולו מתכוונים הטורים האלה". ובהשוואתו בין זנות הומוסקסואלית להטרוסקסואלית, הוא תוקף את הביקורת הקיימת על התופעה הראשונה ומבהיר ש"מנקודת מבט אתית כשלעצמה אין שום הפרש בין שתי תופעות אלה... (ש)הרי קיימת רק אתיקה כללית אחת ושווה לכל בן אדם, כשם שקיים רק הגיון אחד בלבד. מן הראוי לגנות, ואך יש בכך משום סתירה עמוקה עם עקרון המשפט הפלילי המעניש רק את הפושע אבל לא את החטא, כשגוזרים  איסור על יחסי-מין הומוסקסואלים  ומתירים אותם להטרוסקסואלים, במידה שהשנים נמנעים מלעורר "חמה פומבית"[19] .

הגיונית יהא אפוא נכון וצודק לאפשר ל"הפכים" למצוא את סיפוקם במקום שבו הם מבקשים אותו: בינם לבין עצמם (אם לא להתחשב גם בנקודת מבט של הומאניות צרופה ומשפט פלילי, במידה שהאחרון אינו מופיע כשיטה "מטילת אימים" לשם מטרות סוציאליות- חינוכיות)"[20].

 ג. וינינגר כגזען הנותן לגיטימציה לנאציזם

ג'ורג' מוסה מתקיף את וינינגר בשל החשבתו לגזען וטוען שספרו " מין ואופי"  היה "אחד החיבורים הגזעניים והמשפיעים ביותר במאה העשרים, שהטביע חותם עמוק על השקפותיהם של אדולף היטלר  וגזענים רבים אחרים"[21]. טענת מוסה היא משולשת: א. ספרו של וינינגר הוא ספר גזעני מובהק; ב. הוא הותיר חותם על אדולף היטלר, כלומר על הנאציזם;  ג. מדובר  בחותם עמוק.

אולם גם אם לקחו גזענים אלה או אחרים משהו מתפיסותיו של וינינגר, הרי יש לשאול מה הוא עצמו כתב. הרי טענות ביחס ל"השפעה" הן סובייקטיביות, בשל רצונות ואינטרסים של ה"מושפעים" השונים. יש  גם  לזכור שלודוויג ויטגנשטיין נקב בשמו של וינינגר כמי שהשפיע עליו מאוד. הייתכן שאותו וינינגר השפיע עליו כמו על אדולף היטלר, ובאותו מובן? וינינגר עצמו מתייחס לתפיסות גזעניות בתקופתו. על התפיסה האנתרופולוגית של מוצא היהדות של סטיוארט צ'מברלין, הגזען שפרסם את "יסודות המאה העשרים", כתב  שמדובר ב"שאלה שאין לה פתרון ואפילו תשובה כה מעניינת" (כפי שנתן לה צ'מברלין) ומוסיף שהיא נתקלה בזמן האחרון בשורה  ארוכה של התנגדויות וערעורים: "אין לי הידיעות המספיקות כדי לטפל בשאלה זו. הניתוח כאן… מכוון רק לייחודיות הפסיכית של היסוד היהודי...(ומסביר בהמשך, מהי מבחינתו היהדות). "אין אני מתכוון בזה לא לגזע ואף לא לעם, ועוד פחות מזה לדת, שהוכרה רשמית מטעם החוק. את היהדות יש להבין  רק בתורת כיוון רוחני, קונסטיטוציה פסיכית, שהיא בבחינת אפשרות בשביל כל האנשים, ואשר ביהדות ההיסטורית מצאה את התגשמותה המלאה"[22]. בהערת שוליים הוא גורס שהיהודיות הרוחנית של  היהודי נראית "כתכונה מוזרה, אחידה בתוכה....לכן אינני סבור שאפשר להסביר את היסוד היהודי לפי המתודה של הכימיה הגזעית, כלומר על סמך ההצטלבות והתערבות של עממים ושבטים שונים, שכן חיבורים כאלה טעונים גם חקירה פסיכולוגית ואף יש למצוא אותם. היהדות היא כנראה משהו אחיד בתכלית, וכל ניסיון לפרק ולהרכיב אותה אמפירית יסתיים בכישלון. אין כלל צורך להיות פילושמי ובכל זאת להודות, שאמונת היהודים בעמם כב"עם סגולה" מכילה גרעין של אמת"[23].

אם לא ניתן להסביר את  היהודים עפ"י "כימיה גזעית" הרי גם לא ניתן לייחס להם נחיתות גזעית, ולכן לא ראוי לראות בוינינגר הוגה דעות גזעני. אולם למרות זאת , יש הגורסים (כמו בנו מילר- היל, ישעיהו ברלין ולרידר) שוינינגר נתן בדעותיו לגיטימציה לנאציזם ומציינים בהקשר זה - כמו גם ג'ורג' מוסה - שהיטלר  לא רק הכיר את ספרו של וינינגר (מין ואופי), אלא אף "השתמש בו לחזק את שנאת היהודים"[24].

צבי רודי, שתירגם את ספרו של וינינגר "מין ואופי" לעברית, מבטל לחלוטין את הטענה שוינינגר נתן לגיטימציה לאנטישמיות הנאצית, ומסביר שהביקורת של וינינגר על היהדות הייתה על מה "שרצה להבין בשם זה. לא היה איזה אופי לאומי או גזעי, אלא ... אידיאה אפלטונית", ומכאן מסקנתו החד משמעית: זוהי "הסיבה היחידה ששום מנהיג נאציסטי ושום חוקר גזע אנטישמי לא נתפס לקונספציה של וינינגר על היהדות"[25]. החוקר אלן יניק גורס שאין זה נכון שהיטלר העריץ את וינינגר בכל הקשר משמעותי, כפי שטוען לרידר המסתמך על ספר נאומים של היטלר בו זה מצוטט  כאומר ש"דיטריך אקארט אמר לי פעם שהוא הכיר רק יהודי הגון אחד, אוטו וינינגר, שהתאבד לאחר שהכיר בכך שהיהודים אינם חיים אלא כדי לפורר עמים אחרים".  לרידר נופל לדעת יניק לאי הבנה בהיזקקות היטלר לדברי אקארט שהובאו לעיל. יניק מסתמך על ארסט נולטה המסיק שוינינגר הופיע רק בצורה שולית בשיחותיו של היטלר עם אקארט והיה מוכר רק לאקארט ולא להיטלר "שדומה כי היה חייב יותר להנרי פורד מאשר לוינינגר"[26].

 


[1]               ג'ורג מוסה,עמ' 10.

[2]               שם, עמ' 13.

[3]               ראו למשל :יו טרוור- רופר- "המצאת מסורות: המסורת ההררית של סקוטלנד", מתוך יוסי דהאן והנרי וסרמן (עורכים)

להמציא אומה: אנתולוגיה , האוניברסיטה הפתוחה,2006, עמ' 53- 84.

[4]               ג'ורג' מוסה, עמ' 27.

[5]               שם, עמ' 43.

[6]               שם, עמ' 55.

[7]               שם , עמ' 84.

[8]               שם,עמ' 166.

[9]               שם, עמ' 57.

[10]             שם, עמ' 178.

[11]             אוטו וינינגר, מין ואופי-מחקר עקרוני,הוצאת כתבים, 1953, עמ' 99.

[12]             לסבית.

[13]             שם, עמ' 99-100.

[14]             "כל בן אדם מתנודד הנה והנה בין הגבר והאישה אשר בו", שם עמ' 106.

[15]             שם, עמ' 101 , 102.

[16]             שם, עמ' 102.

[17]             שם, שם.

[18]             מתוקפו נידון למחבוש אוסקר ויילד בראשית המאה ה-20 .

[19]             כלומר נוהגים בתחום צנעת הפרט.

[20]             שם, עמ' 103. החזרה על התייחסות מחזקת את ביקורת  וינינגר על החקיקה כשיטה "מטילה אימים".

[21]             שם, עמ' 177 .

[22]             שם, 365-366.

[23]             שם, עמ' 365.

[24]             מוסה, "לקראת הפתרון הסופי- היסטוריה של הגזענות האירופאית", האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 99.

[25]             צבי רודי "הוגים ודעותיהם" הוצאת אגודת הסופרים ליד " דבר", 1958, עמ' 7.

[26]

 

Essays on Wittgenstein and Weinninger Rodopi Amsterdam 1985 p-101